עם הלשון בחוץ

Mick Jagger | photo by REUTERS/Mike Segar

הבומרס וילדי דור ה-X בוודאי מצחקקים תחת שפמם המלבין כשהם רואים מתבגר טיפוסי מהדס ברחובות העיר עם חולצה של הסטונס. בשביל הילדון זה סמל מגניב, צבעוני ואופנתי, אבל הבומרים יודעים את האמת.

הכל החל בראשית שנות ה- 70, כאשר הסטונס ובראשם מיק ג'אגר חובב הצילום והגרפיקה, חיפשו מעצב צעיר שיעצב עבורם לוגו לאלבום חדש. ההשראה ללוגו "השפתיים והלשון" הגיעה מקאלי, אלה הינדית המסמלת כוח ואנרגיה. יש האומרים שהשפתיים מסמלות את השפתיים של ג'אגר (כי זה הדבר הראשון שרואים אצלו).

יודעי דבר סוברים כי עסיסיות השפתיים מסמלת חופש מיני ותשוקה מתפרצת. בנוסף, מעריצי להקות הרוק של פעם הזדהו עם המוטיב של לשון בחוץ, כסמל לזלזול בממסד המרובע שלא הוקיר את אורח חייהם הרוקיסטי.

בשנת 1971 השפתיים כיכבו לראשונה על עטיפת האלבום sticky fingers, ומאז ועד היום הלוגו האייקוני הזה מזוהה כמעט מיידית על ידי כל חובב מוזיקה.

אז מה הופך לוגו של להקה לאייקון?

בולט, פשוט וברור – הלוגו עוצב בקווים נקיים ועובד טוב בכל צבע, למרות שהאדום המקורי הכי מחמיא והכי סימבולי, ומסמל אנרגיה ועוצמה.

גמיש ועם זאת לא משתנה – מאז שעוצב ועד היום הלוגו לא הוחלף על אף מגמות אופנה ועיצוב ולמרות זאת נותר עדכני בשל גמישותו: הוא מתאים להדפסה על מגוון רחב של פריטים ויכול לעבוד בכל צבע וגודל על גבי פלטפורמות שונות.

משמעות ערכית – החיבור האישי של הלהקה עם הסמל הופך אותו לעיצוב מעורר רגש, ועולם ערכים יציב לאורך עשורים רבים ממצב אותו כסמל על זמני. הסמל כה חזק שמרבית האנשים אינם זוכרים את הפונט בו נכתב שם הלהקה, על אף ששפתיים אינן מייצגות מוזיקה במישרין. 

דוגמה נהדרת לאותנטיות ונאמנות לדרך המקצועית של יוצרים.